יצחקי נ' שופרסל בע"מ ואח'

החלטה

1.בפניי בקשת הנתבעת 1 למחיקת התובענה כנגדה על הסף מחמת חוסר סמכות מקומית או לחילופין להעברתה לדיון בפני בית משפט השלום בתל אביב.

הבקשה נסמכת על סעיף הסמכות בהסכם, אשר לטענת התובע בכתב התביעה, נכרת בינו לבין הנתבעת 1.

2.התובע מתנגד לבקשה. לטענתו הנתבעת 1 מכחישה בכתב הגנתה שנכרת הסכם ומכאן שבקשתה לפי תנאיו של אותו הסכם היא בבחינת "אחיזת המקל בשני קצותיו". התובע טוען כי הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום בכפר סבא, שכן בית העסק נשוא כתב התביעה ממוקם בהוד השרון.

3.הנתבעת 2 הגיבה לבקשה ואף הגישה הבהרה לתגובתה. לטענת הנתבעת 2, הסמכות המקומית לדון בתביעת התובע כנגד הנתבעת 1 אכן נתונה לבית משפט השלום בתל אביב ואולם לא ניתן להעביר במקביל לבית משפט זה את הדיון בתביעה כנגד הנתבעת 2, שכן הסמכות המקומית לדון בתביעת התובע כנגד הנתבעת 2 נתונה לבית משפט השלום בירושלים. טענת הנתבעת 2 מתבססת על סעיף הסמכות המקומית בהסכם השכירות אשר נכרת בינה לבין התובע.

עמדת הנתבעת 2 היא שיש לפצל את תביעת התובע כנגד שתי הנתבעות ולדון בכל אחת מהן בנפרד בבית המשפט בעל הסמכות המקומית (בתל אביב ובירושלים). יצוין כי הנתבעת 2 לא הגישה בקשה נפרדת מטעמה להעברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום בירושלים.

דיון והכרעה

4.תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 קובעת כדלקמן:

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4".

5.ע"פ האמור בכתב התביעה, נכרת בין התובע לבין הנתבעת 1 הסכם סופי, מוגמר ומחייב (סעיפים 25 - 28 לכתב התביעה). הסכם זה צורף כנספח ד' של כתב התביעה וסעיף 14 שלו קובע כדלקמן:

"סמכות בית המשפט בתל אביב יהיה בית המשפט היחיד והבלעדי שיהא מוסמך לדון בכל סכסוך שיתגלע בין הצדדים בקשר עם הסכם זה וביצועו".

6.נוסח סעיף הסמכות המקומית בהסכם הוא מפורש וברור. בתי המשפט בתל אביב הוגדרו כבעלי הסמכות היחידים והבלעדיים לדון בכל סכסוך שבין התובע לבין הנתבעת 1. לפיכך, ובשים לב לסך התביעה ולסמכות העניינית, על פי הוראותיה של תקנה 5, הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום בתל אביב.

7.איני מקבל את טענת התובע, כי הנתבעת 1 אוחזת בבקשתה במקל משני קצותיו, בכך שמחד היא מכחישה את תוקפו של ההסכם ומאידך היא מתבססת על הוראות הסמכות המקומית הנכללות בו.

תביעת התובע כנגד הנתבעת 1 מתבססת על הטענה לקיומו של הסכם מחייב. ככל שייקבע כי ההסכם לא נכרת, הרי שאין כל בסיס לתביעה ודינה לדחייה. האפשרות היחידה לדון בתביעת התובע כנגד הנתבעת 1 לגופה מתבססת על ההנחה שהחוזה אכן תקף. לפיכך לא ניתן לדון בתביעה, אלא בפני בית המשפט אשר הוגדר בהסכם כבעל הסמכות לדון בה.

8.אשר לטענות הנתבעת 2, הרי שסבורני שיש לדחותן מן הטעמים הבאים:

א.הנתבעת 2 לא הגישה בקשה להעברת הדיון בתובענה כנגדה לבית משפט אחר.

ב.הסכם השכירות אשר נחתם בין התובע לבין הנתבעת 2 צורף כנספח א' לכתב התביעה. סעיף 29 להסכם זה קובע כדלקמן:

"סמכות שיפוט מקומית בסכסוכים ע"פ הסכם זה - ירושלים".

דהיינו אין המדובר בהגדרת מקום שיפוט ייחודי ולפי הוראות תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי שצוטטה לעיל, יכול שהתובענה תוגש לבית המשפט שבאותו מקום (במקרה זה בירושלים) או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4.

ג.עיון בכתבי הטענות מלמד כי קיים הכרח, שהדיון בתביעת התובע כנגד שתי הנתבעות יתקיים תחת קורת גג אחת, מטעמים של יעילות הדיון ושל חשש מקביעות עובדתיות סותרות באותו עניין בשני בתי משפט נפרדים.